מכתב אהבה לאהובתי הנצחית

אי שם, בסוף הדרך, כאשר ימי הזקנה יכפו את עצמם עלי, וכוחי ילך ויתפוג, ותמונת חיי תתמזג בצללי הערב, אז אדע בלב שלם ובנפש רגועה, כי חיי לא היו לשווא, כי היית לי לעולם מלא בכל טוב, אהובתי היקרה.

אצא יחף אל חצר הזמן הרחבה, בה אפגוש את יופייך הנצחי, ותאירי לי את הדרך בגאון הימים שכבר חלפו, איך פסענו יחד בשדרות רוטשילד, על אבני העיר המתעוררת, כשהעולם סביבותינו התעורר באור השחר, והחלומות עלו באור יקרות, כמלאכים מטיילים בסרט של חיינו, מלאי קסם ואהבה.

אני אכנס לשטף מחשבותי, ואור גדול יימלא את עיניי הדואבות, בהן יימצא אור הזיכרונות, כמו מגדלור המאירה את הדרך, געגועי, כמו נבל פגום, ילטף את ליבי היגע ויצבוט אותו, כמו זרם נחל שלא מפסיק לזרום, אפילו בימים קשים.

כי הייתי שם, בכל רגע ורגע, אל מילותייך הרכות והאהובות, לוחש לך באהבה חמה, לשפתייך היפות, ללבך הגדול, נסיכת הממלכה היפה מכולן, תפארת עולמי, עטרת נפשי, אהבתי אותך בכל רגע ובכל שעה, בחושך ובאור, בעונג ובכאב.

בכל שבת מוארת, בכל חג שמח, בכל יום רגיל בשבוע, אהבתך הייתה לי לאור, אף ברגעים חשוכים, נשמתנו שזורה באור הברק והגשם, ברוח הים ובשקט היער, וחוויותינו התמזגו בחלומות שבנינו יחד במשותף.

ושמחה גדולה תתמלא את כל שבריי, ההתרוממות הרוחנית, הללויה!, אני אשא את זיכרונך היפה והיקר, באור הזיכרון, זיכרון של אהבה קסומה שלא נראתה כמותה, כמו שיר רומנטי שכתבנו יחד, כמו תפילה בליל סתיו.

אני לא אשכח את השעות בהן ישבנו ביחד, כמו שני מלאכים שנאספו תחת חופת השמים הרחבה, את הרגעים בהם נישאנו תפילות קטנות להתרוממות נפשנו, ואת החלומות היפים שנרקמו בידינו, ניכסנו להם חיים.

מתי יגיע יום מועדנו, איני יודע בוודאות, אין בי תשובות, אך אני יודע שלפחות לשבריר עין היית אהובתי, תודה אני אומר, על כל יום, כל שעה, כל רגע של אהבה וחמלה שהענקת לי, ועל שהיית חלק מחיי, על שבראת עולם שלם במלאכותו.

ואלחש שוב, שוב, רק פעם אחת נוספת, לנסיכה היפה, אהובתי האמיתית, אחותי היקרה, בשבילך, עבורנו, היה שווה לחיות את כל חיי.