אני כותבת לך ועצב עמוק ממלא את כל יישותי. זה לא קל
להיפרד מחבר, וההחלטה לא היתה קלה. אבל זה כורח המציאות. יש דברים שאנחנו פשוט
חייבים לעשות. ואפילו שאנו יודעים שזה יפגע יכאיב ויכאב, עדיין אנו מוכרחים לעשות
את הצעד הזה. כי להשאיר את המצב כפי שהוא
ולא לנקוט בעמדה, ולא לעשות כלום, זה יגרום לכך שבעתיד זה יכאב אף יותר.
אני בטוחה שגם אתה הבחנת שהקשר הזה לא מוביל לשום מקום.
יש הרגשה שאנו סתם ממשיכים לסובב את הגלגלים מכוח ההרגל. האהבה הגדולה שהיתה שם
התפוגגה ונעלמה כמו ענן ברוח. לא נראה שיש משהו
שיכול להצית מחדש את הדבר הגדול שהיה לנו פעם. זה כבר לא אותו הדבר. ימי
הזוהר שלנו חלפו עברו ושקעו, ולעולם לא ישובו עוד. נוצר בינינו פער שלא נוכל
לסגור. נפערה בינינו תהום שלא נוכל לגשר עליה. מה שהיה בינינו לעולם לא יחזור
להיות כפי שהיה.
בשעה שהקרע בינינו רק הולך ומעמיק, מוטב להתנתק ולאפשר
לכל אחד ללכת לדרכו העצמאית. אני רוצה לחיות את החיים, אני רוצה להמשיך הלאה ולא
להיתקע בעבר. אני רוצה להתחיל מחדש. לצאת ולבנות לעצמי חיים חדשים. וראוי שגם אתה
תעשה אותו הדבר. הרי אין טעם להיאחז באהבה שכבר לא קיימת. אין פרידות קלות, תמיד
זה קשה, אבל צריך להמשיך הלאה באופטימיות. אי אפשר לפתוח דלת חדשה, כל עוד לא
סוגרים את הדלת הישנה. כדי לייצר הזדמנויות חדשות בחיים, צריכים להרפות מהעבר
ולהסתכל קדימה אל העתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה